"המשכיל בעת ההיא יידום כי עת רעה היא", אמר הנביא עמוס בהכרתו המרה כי "שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו" ובהיותו חוזה בפורענות שתשתק הכול. והעת עת רעה, והאם נידום? האם נתכנס במחקרינו ובדיונינו המדעיים ונאמין כי עם עשייתנו איש בחלקת אלוהים הקטנה שלו תחלוף הרעה, או שמא מחובתנו כמחנכים לא לָדוֹם אלא להשמיע קולנו, לממש שליחותנו כאנשי חינוך, להתמודד עם הרעה בכלינו ההגותיים, הנתחניים, הביקורתיים, ההשוואתיים, ההוראתיים והמעורבים, להאיר, לבקר, להציע חזון לתיקון, לריפוי ולחתירה למחר טוב יותר? נשמח לקבל מאמרים שיענו לאתגר זה ולהקדיש להם מדור מיוחד בחוברת הבאה. ראו אותגרנו!